פסק-דין בתיק ת"א 42429-03-11

1.          לפניי תביעה בה עותרת התובעת למתן פסק דין הצהרתי אשר יצהיר כי הינה בעלת מחצית "זכויות בעלות שביושר" בבית הנמצא ברח' ************** הידוע כחלקה **************** (להלן: "הדירה" או "הנכס"). לחילופין,  להצהיר כי ניתנה לה רשות בלתי הדירה לגור בנכס וזאת מאת בעלה הנתבע 2 (להלן "פלוני") והוריו ז"ל. כפועל מכל אלו מבוקש אף צו מניעה קבוע לפיו לא ניתן לפנות את התובעת מהנכס.

2.         העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:

א.         התובעת ופלוני נישאו ביום 12.6.79 ונולדו להם ארבעה ילדים. לבני הזוג הייתה בעבר דירה בבעלותם המשותפת ברח' ********** (להלן: "הדירה הראשונה"), אשר נמכרה על ידם ביום 8.10.03 לבנם אלמוני (ראו נספח 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).

בשנת 1991 עברו בני הזוג עם ילדיהם להתגורר בנכס, אשר היה בבעלות הוריו של פלוני ונבנה על ידם (ראו סע' 7 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).

בראשית שנות האלפיים ולכל המאוחר בשנת 2003 התגלע סכסוך בין בני הזוג ומאז הם פרודים ונמצאים בהליכים במשך שנים, אולם טרם התגרשו עקב סירוב התובעת לתת לפלוני גט (ראו נספחים 6- 8 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).

במהלך הסכסוך, עזב פלוני את הנכס והתובעת המשיכה להתגורר בו עם אימו של פלוני. התובעת אף הוסיפה להתגורר בנכס לאחר מות האם בשנת 2006 ומתגוררת בו עד ליום זה. בין התובעת ובין פלוני לא נערך מעולם פירוק שיתוף או איזון משאבים.   

ב.         בשנת 2007 נרשמה זכותו של פלוני לבדו בנכס, אשר היה כאמור בבעלותם של הוריו המנוחים וזאת מכוח ירושה ועפ"י צוואה מיום 15.2.90 שקויימה כדין. (ראו נספחים א', ו'1, ו'2, ו'3 ו- ו'4 לתצהיר עדות ראשית  מטעם הנתבע 1).

ג.          בחודש פברואר 2008, לאחר שנרשמה ירושת פלוני בדירה, שיעבד פלוני לטובת הנתבע מס' 1 (להלן: "הבנק") את כל הזכויות בנכס, בהתאם לשטר משכנתא ראשונה ללא הגבלה בסכום וזאת להבטחת כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק ממנו (להלן: "שטר המשכנתא"). בחתימתו על שטר המשכנתא  הצהיר פלוני כי הינו בעל הזכויות בנכס, הוא בחזקתו הבלעדית ואינו ממושכן, משועבד או מעוקל לטובת משיהו אחר וכן נקי מכל ערעור, עיקול או זכות צד שלישי. (ראו נספח ב' לתצהיר עדות ראשית מטעם הבנק). 

בהתאם לשטר המשכנתא, העמיד הבנק לזכות פלוני הלוואות ו/או אשראים שונים.

ד.         פלוני לא עמד בתנאי שטר המשכנתא. נוכח האמור נחתם ביום 15.10.09 הסכם בין הבנק ופלוני, בו הצהיר האחרון על חוב לבנק בסך 542,310 ש"ח כולל ריבית עד ליום 18.9.09. במסגרת ההסכם, התחייב פלוני לסלק את חובו בתנאים ובתשלומים. (ראו נספח ט' לתצהיר עדות ראשית מטעם הבנק).

פלוני לא עמד בתנאי ההסכם וביום 3.8.10 עמדו חובותיו לבנק על סך 680,907 ש"ח (ראו נספח ח' לתצהיר עדות ראשית מטעם הבנק).

ה.     במהלך חודש אוקטובר 2010, נקט הבנק בהליכים למימוש המשכנתא במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 02-55040-10-07 (להלן: "תיק ההוצל"פ").

ביום 28.11.10 ניתן צו על ידי רשם ההוצאה לפועל למימוש משכנתא כנגד פלוני, ועו"ד יעקב ריבנוביץ מונה ככונס נכסים לנכס והוקנו לו כל הסמכויות הדרושות לשם מימושו (ראו נספח ז' לתצהיר עדות ראשית מטעם הבנק).

3.          ההליכים בתיק וטענות הצדדים בתמצית:

א.         ביום 23.3.11 הגישה התובעת את התביעה שלפניי ובצידה בקשה לעיכוב הליכים בתיק ההוצל"פ (להלן: "הבקשה").

במסגרת התביעה והבקשה טענה התובעת כי פלוני עזב את הנכס עוד בשנת 2002 לטובת מגורים עם אישה אחרת והיא נותרה לגור בנכס עם ילדיה עד ליום זה, מתוך רשות שניתנה לה ע"י הוריו המנוחים ז"ל של פלוני, כאשר מעולם לא נדרשה ע"י פלוני או כל אדם אחר לעזוב את הנכס.הוסיפה, כי אך לאחרונה מצאה בתם המשותפת של התובעת ופלוני את ההודעה על הליכי הכינוס על הנכס בתיק ההוצל"פ בביתו של פלוני והביאה את העניין לידיעתה. לטענתה, לא ידעה מעולם כי פלוני משכן את הנכס לטובת הבנק ובוודאי שלא נתנה הסכמתה לכך.

התובעת הפנתה במסגרת כתב התביעה למספר עילות משפטיות אשר בגינן על בית המשפט להצהיר כי לא ניתן לפנותה מהנכס. ראשית טענה התובעת כי היות ובין פלוני ובינה טרם נערך הליך של פירוק שיתוף, הרי שהיא הבעלים של מחצית הזכויות בנכס מכוח הלכת השיתוף בנכסים, הגם שנישאה לאחר שנת 1973. לטענת התובעת, הואיל והסכם הלוואת המשכנתא נחתם בין פלוני והבנק רק לאחר פרידת בני הזוג, הרי שעל פי הפסיקה הנהוגה, חזקת השיתוף לא תחול על חובו של פלוני ולתובעת אין חלק בהלוואת המשכנתא אותה נטל מכוח החזקה. הוסיפה, כי בעלותה בנכס הינה זכות קניינית עצמאית ונפרדת מזכותו של פלוני, אינה תלויה בה ואינה נסמכת עליה. על כן טענה כי לא ניתן לעשות כל פעולה בנכס טרם ייערך פירוק שיתוף בין בני הזוג.

לחילופין, טענה התובעת כי חלים עליה הוראות סע' 33(ד) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדיר") על כן, ולכל הפחות, זכאים היא וילדיה לדיירות מוגנת לכל ימי חייה. לטענתה, לא חל עליה הוויתור על ההגנה מכוח חוק הגנת הדייר הואיל ועפ"י הפסיקה, הוויתור מכוח חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") אינו מחייב אשה אשר לא חתמה - בניגוד לבעלה -  על הסכם הלוואה אשר כלל את הוויתר. 

עוד טענה התובעת, כי הרשות שנתנו לה הוריו המנוחים ז"ל של פלוני להתגורר בנכס הינה רשות בלתי הדירה אשר הוכרה בעבר בפסיקה וזאת מקום בו להוריו של פלוני הייתה כוונה ברורה להעיד לרשותה את הנכס לצמיתות. הוסיפה, כי אף פלוני התכוון להעביר את הנכס לבעלותה לצמיתות, מקום שעזב אותו לפני שנים ומעולם לא ביקש את פינוייה. עוד טענה התובעת כי היא מחזיקה בנכס כבר 20 שנה, הסתמכה עליו ואף שינתה את מצבה לרעה עת ויתרה על הדירה הראשונה קודם לכן. בהתאם טענה כי החלטה בדבר פינוייה מהנכס יגרום לאי צדק מהותי, אשר אינו עומד בקנה אחד עם רצונותיהם המקוריים של פלוני והוריו המנוחים ז"ל.